<h1>ראב"ן — ב"ק</h1>
<h2>דף יג:</h2>
וגזל הגוי אסור מדרב נחמן [ב"ק קי"ג ע"ב] דאמר מניין לגזל הגוי שהוא אסור שנאמר ואכלת את כל העמים אשר ה' אלקיך נותן לך בזמן שמסורין בידך ולא בזמן שאין מסורין בידך. אבידתו מותר דאמר רב מניין לאבידת גוי שהיא מותרת שנאמר כן תעשה לכל אבידת אחיך אבידת אחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר אבידת גוי, ובמקום שיש חילול השם שידוע ודאי שבא (מיד) [ליד] ישראלים חייב להחזיר שלא יאמרו ישראלים אין להם דת. ובמקום שאין ידוע ומחזיר עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה. וטעותו מותר כי הא דשמואל זבן לקנא דדהבא במיר דנחשא שאמר לו הגוי נחשת הוא וקיבל ממנו בחזקת נחשת שהגוי הטעה את עצמו, אבל שמואל לא הטעה את הגוי לאמור לו בזהב נחשת הוא דהאמר שמואל [חולין צ"ד.] אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי, והא דשמואל עבר במברא ואמר ליה שמואל לשמעיה פייסיה למבוריה ויהיב ליה תרנגולת נבילה במיר דשחוטה ואיקפד שמואל דאסור לגנוב דעת הגוי, וכ"ש שאסור לגנוב לגוי דלא תגנוב דומיא דלא תרצח ולא תנאף דהוי בין לישראל בין לגוי.
<h2>דף כח:</h2>
ואמר רבה השורף שטרותיו של חבירו [ב"ק צ"ח.] פטור מלשלם הממון שהפסידו שכתב בשטר אבל דמי הנייר משלם דאמר ליה ניירא בעלמא הוא דקלאי מינך. ואמר (אביי) [אמימר] מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ליה כל הכתב בשטר שהפסידו, ומאן דלא דאין מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. ואשמעינן אמימר דדברי רבה אליבא מאן דלא דאין. הוה עובדא דאדם אחד שרף שטרו של חבירו ובאו לדין לפני רב אשי והיה פוטרו כדברי רבה וכמאן דלא דאין דינא דגרמי, ולפי שמועתו שאמר בפ' הכונס [ס'.] גבי ליבה וליבתו הרוח דאמר רב אשי זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת כו' אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור. ואכפייה רפרם לרב אשי בדברים ובדין ואגבי ביה [כי] כשורה [לצלמא] מן המובחר, כלומר כל מה שבשטר כאדם הבוחר קורה טובה לעשות בה צלמים. וכיון דרב אשי ורפרם עבדו עובדא ודנו דינא דגרמי כוותייהו קיימא לן דאינן בתראי, וכיון דדיינינן דינא דגרמי אזלו להו כולהו פטורי דרבה [צ"ח.] בין בזורק מטבע חבירו בין השף מטבע דכולהו גורם הפסד ממון הוא לחבירו וחייב. וכן הא דאמר רבה בפ' כיצד הרגל וכו' בסופה [כ"ו:] זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וקדם וסילקן פטור דסילוק זה גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור, בטל הוא וחייב. וכן הא דאמר רבא בפ' שור שנגח את הפרה [מ"ח:] לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור, בטלו דבריו. וכן בכ"מ שתמצא בתלמוד גרמא בנזקין פטור אליבא דמאן דלא דאין דינא דגרמי הוא וכולהו בטלי. וכשורה לצולמי, מנהגם היה לשום קורות על שעריהן ועל פיתחיהון ולפתח בהן פתוחים וצורות ואין ראוי לכך אלא קורות מובחרות. וריש לקיש נמי סבר דינא דגרמי, דריש לקיש אחוי דינרי לר' אלעזר [ק'.] א"ל מעליא הוא א"ל חזי דעלך קא סמיכנא א"ל מאי היא דבעי לחלופי לך והא מר הוא דאמר מאן דדאין דינא דגרמי ר' מאיר [מאי לאו ר"מ] ולא סבירא לן כוותיה לא רבי מאיר וסבירא לן כוותיה, והי ר' מאיר דתנן מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נפרצה אומר לו גדור נתייאש בה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריות, והכא ליכא אלא גרמא שלא גדר וחייב אלמא דיינינן דינא דגרמא ומני ר' מאיר דסתם משנה ר' מאיר. ואי קשיא אמאי לא מייתי מיהא סתמא [קט"ז:] אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקמינן דאחוי אחויי דהיינו גרמא, תריץ התם אפילו לרבנן ומשום דגזלה מתחילה והשתא אחוי עליה לא הוי גרמא אלא מעשה. ומשום דסבירא ליה לר"ל הכי דדיינינן דינא דגרמי אוקי הא דאמר בהכונס [נ"ט:] השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן דלהכי פטור משום דמעמיא ואזלא ואפילו גרמא בנזקין ליכא. והיזק שאינו ניכר כיון דלאו שמיה היזק כר' יוחנן [גיטין נ"ג.] לא דיינינן ביה דינא דגרמי שהרי שלו לפניו. וגם רב נחמן [קט"ז:] דן דינא דגרמי, דההוא גברא דאחוי [אכריא] דחיטי דריש גלותא אתא לקמיה דרב נחמן וחייביה לשלומי יתיב רב יוסף אחוריה דרב הונא בר חייא קמיה דרב נחמן א"ל קאמר דינא מר דסבירא ליה דדיינינן דינא דגרמי דהא גרמא בעלמא הוא דאחוי או סבירא לא דיינינן דינא דגרמי בעלמא [ו]הוא דאחוי במסור קנסת ליה ואמר ליה מתניתין [היא] דדיינינן דינא דגרמי ודינא קאמינא אם מחמת הגזלן (וכיון דדינא הוא ולא קנסא גובין בבבל) חייב להעמיד לו שדה ואוקמינן דאחויי אחויי [וכיון דדינא הוא ולא קנסא גובין בבבל]. בירושלמי [סוף פ' החובל] ישראל שאנסוהו גוים ונטלו ממנו ממון חבירו בפניו פטור נטל ונתן להם חייב א"ר יוסי הדא אמרת כשאומר ליתן לו ממון סתם אבל תן לנו ממון פלוני אפילו נטל ונתן ביד פטור. ואף רבא סבר דדיינינין דינא דגרמי דתניא [קי"ז.] ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב דלא העמידו עליו אלא הוא בעצמו ולקחו ונתנו לגוים חייב דבהכי לא אנסוהו אלא להראות וכי נושא ונותן ביד גלי דעתיה דברצון עביד, ואמר רבא אם הראה מעצמו בלא אונס כמי שנשא ונתן ביד דמי, ואי אוקי על הממון גוים באונס והראהו להם ואחר כך נשא ונתן ביד פטור כדההוא גברא דאנסוהו גוים ואחוי חמרא דרב מרי (ורב פנחס) [בריה דרב פנחס] אמרו ליה דרי ואמטו בהדן דרא ואמטא בהדייהו אתא לקמיה דרב אשי פטריה אמרו ליה רבנן והתניא נשא ונתן חייב אמר להו הני מילי היכי דלא אוקמינהו עלויה מעיקרא אבל הכא דאוקמינה עילויה מיקלי קלייה. וכן ר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דייני דינא דגרמי, דההוא גברא דאחוי אמטכסא דר' אבא [שם:] יתיב ר' (חנינא) [אבהו] ור' חנינא בר פפי ורבי יצחק נפחא ויתיב ר' אילעא גבייהו, סבור לחיוביה מהא דן את הדין וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, והאי דאחוי והוי כאלו חייב את הזכאי וחייב, ואמר להו ר' אילעא הכי אמר רב והוא שנשא ונתן ביד, והאי דאחוי הא לא נשא ונתן, אמרי ליה קום זיל גביה דר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דדייני דינא דגרמי, אזיל לגבייהו חייבוהו ממתניתין דתנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקמינן בדאחוי אחויי.
<h2>דף מט.</h2>
[ב"ק ע' ע"א] אמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו (הבעל), וכמו שאינו יכול להקדיש כך אינו יכול למכור וליתן. ואמר ר' יוחנן [ק"ד.] שליח שעשאו בעדים הוי שליח היינו הבא בהרשאה, ואמרי נהרדעי דהא דאמר ר' יוחנן דכותבין אורכתא דהיינו שליח שעשאו בעדים הוי שליח, כשהרשהו על מקרקעי, ועדיפא דנהרדעי מדר' יוחנן (דאמר) ר' יוחנן לא אמר(ו) אלא בגזלן ואינהו אמרי אפילו במלוה ופיקדון. איכא דאמרי אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה שכבר כפר בהן הנפקד בפני עדים, היינו כר' יוחנן דכיון דכפר הוה ליה כגזלן ואינו ברשות[ו] (להרשי' לא לאכפרי' לא) [להרשות, לא כפריה] כתבינן דכל היכא דאיתניהי ברשותיה איתניהי כיון דלאו גזולין נינהו. ובפר"ח מצאתי הא דנהיגו למיכתב אורכתא אמטלטלי דכפריה, ולא (ידעי) [ידענו] מניין (ופלגיה) [ועל מה] סמכו [והא] (ו)הממע"ה. והא דכתב בספרים דמיחזי כשקרא, פירוש משובש הוא אלא הטעם כדפרישנא משום דא"ר יוחנן דאינו ברשותו. ואמרי נהרדעי אע"ג דא"ר יוחנן דהבא בהרשאה הוי שליח, אי לא כתב בהרשאה זיל דון ואפיק לנפשיך לית ביה מששא דמצי מדחי ליה הנפקד ולמימר לאו בעל דברים דידי את דילמא מית שולחך ונפלו הנכסים לפני היורשין ואינך שלוחם, וכי כתב ליה ואפיק לנפשיך שנתן לו הממון לא מצי מדחי ליה שאפילו מת השולחו הרי נתן לו הממון ואינו של יורשין. אמר אביי אפילו אי לא כתב אפיק לנפשיך כל הממון אלא אפיק לעצמך חצי הממון או שליש או רביע מיגו דמשתעי למאי דיהיב ליה מישתעי לכוליה ולא מצי מדחי ליה, אביי לטעמיה דאמר אביי במס' גיטין [מ"ח:] בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ולא אמרן דלא נחית לפירא אבל נחית לפירא מיגו דמשתעי לפירא משתעי נמי בניכסיה. ואמר ואי תפיס השליח ממון ולא נתנו להמשלח לא מפקינן מיניה אין כח בב"ד להוציאו מידו, כיון דכתב ליה ואפיק לנפשיך. רב אשי אמר שליח שוייה ומפיק מיניה, כיון דכתב ליה כל דמיתעני לך מן דינא קבילית עלי, דאם סילק עצמו מן הממון ונתנו לזה מהו שמקבל עליו. ואיכא דאמר שותפין שוייה כיון דכתב תרי לישני בהרשאה אחד לשון מתנה ואחד לשון שליח דרשינן תרווייהו והוי פלגא מתנה ומצי למיתפס פלגא. הילכך שליח שוייה דלשון שליח שהוא אחרון הוא עיקר, כדתנן בגט פשוט [ב"ב קס"ה:] כתוב מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר האחרון. ומיהו הכא מצינו לקיומי תרווייהו לישנא קמא משום דלא לידחייה ולישנא בתרא כי היכי דלא ליחזק בה. ואני הארכתי בזה הפירוש עצמו בזה הספר בתשובה שהשבתי לחתני ר' יואל בסימן ע"ט.
<h2>דף נ:</h2>
[ב"ק ל"ו ע"ב] התוקע לחבירו נותן לו סלע דמי בושת, מסקנא סלע מדינה דהוא שמיני בסלע צורי דסלע צורי ארבעה דינרין דהן ד' זוזי. (מ)ההוא גברא דתקע ליה לחבריה וחייבוהו ליתן לו סלע מדינה ואמר רב יוסף כבר זכו ביה עניי, פי' האי גברא לאו איחרוטי איחרט דהדר ביה, מדלא קתני הדרי בי, אלא הכי קאמר ליתביה לי השתא דאיברי נפשיה ובתר הכי יהיבנא מדידי לעניי. שמעינן דכל דבר שהוא ביד ב"ד ואמר מי שהוא שלו תנו אותו לעניים דזכו בו עניים, אע"ג דלגבי עשיר בעי מעמד שלשתן לגבי עניים לא בעו דיד ב"ד כיד עניים והוי כאילו קיבלוהו כבר. ובושת אין נגבה בבבל ואי תפס לא מפקינן מיניה.
<h2>דף נב:</h2>
[ב"ק צ"ב ע"א] האומר סמא את עיני שבר את ידי קטע את רגלי חייב על מנת לפטור חייב, ואמרינן משום פגם משפחה. אלמא אין אדם יכול למחול דבר שהוא פגם למשפחתו, ותנן נמי [ב"ב ק':] המוכר קברו באין בני משפחה וקוברין אותו בעל כורחו של לוקח משום פגם משפחה אלמא אין מכירה בדבר שהוא פגם למשפחתו. וה"ה שאינו יכול לא למכור ולא ליתן מקום אבותיו בבית הכנסת שזה נמי פגם משפחה הוא ואין מכירתו מכירה ולא מתנתו מתנה, ומיהו הדמים שנתן מחזירין לו בני משפחה גם במקום בית הכנסת שלא יפסיד הלוקח.
